עקשנות

האם אתה עקשן? קשה להשיב, הרבה אנשים רואים עקשנות כשהיא אצל אחרים, אך לא כשהיא אצלם ובמעשיהם. יחד עם זאת ידוע שרבים במשפחתנו העקשנים, עקשנים שונים, מסוגים שונים, כל אחד על פי דרכו. בדרך כלל נחשבת העקשנות לתכונה רעה, שכן היא מקשה על הבריות ויותר מכך פוגעת בראש ובראשונה בעקשן עצמו, שמפאת עקשנותו עושה בדרך קשה או מזיקה את אשר יכל לעשות אחרת בקלות. מצד שני, לדעתי, לפעמים יש טוב בעקשנות, שהיא נותנת לנו כוח ומאפשרת לנו לעשות מעשה או לגבור על קשיים שללא כוחה העקשני, לא היינו יכולים להם. ויש גם מקרים בהם העקשנות היא גם זו וגם זו, וכזה הוא המעשה באותו גוי ואותה עגלה מלאה קרשים.

יעקוב פינלס, לא הדוד יאנק, אלא הסבא שלו, סבא רבה בריבוע שלכם, עסק בעסקי היערנות, ועם הזמן גם הקים מנסרה. האם ראה ברכה בעמלו? קשה לדעת. האגדה מספרת שהיו לו שנים של שפע, בהם נהג כגביר לכל דבר, והיו גם שנים של מחסור, בהם כמעט הגיעה המשפחה עד פת לחם. לעת זקנה קצת נמאס לו מהתנודתיות ואי הוודאות שבעסקי היערות ופתח גם בית מרזח.

עכשיו, בית מרזח, זה כבר עניין אחר, פה יש הכנסה וודאית, שכן אתה יכול לסמוך על הפולנים שיזדקקו לשירותיך באופן קבוע ולעתים קרובות. חוץ מזה, בינינו, אל נהיה גזעניים, גם היהודים ומי שזוכר, אפילו בני משפחת פינלס, לא התנזרו מהטיפה המרה, וגם הם נמנו בחוג הלקוחות הקבועים.

בכל אופן לאחר שפתח את בית המרזח, והרי לא יכול אדם להיות בשני מקומות באותו הזמן, וכך גם לא יכול אדם לנהל כהלכה שני עסקים באותו הזמן, העביר את עסקי היערנות למרדכי בנו הלו הוא סבא של סבא שלכם דויד. ומרדכי עוד הספיק להתפרנס בכבוד מעסקים אילו כמה וכמה שנים. עד שגם הוא עמד על הקשיים ואי הוודאות שבעסקים אילו ועזב אותם. במקומם, הקים בית חרושת לממתקים.

מדוע מסר יעקוב את העסק דווקא למרדכי? הרי בנים רבים היו לו ליעקוב

(וכמו להגביר את הבלבול לחלקם שמות זהים לבניו של מרדכי, כך שהיה למשל מאקס פינלס בין יעקוב ומאקס פינלס בן מרדכי בן יעקוב). האמת, אינני יודע, אולי עברו העסקים בשותפות לכמה בנים. יתכן גם שהסיבה היא שחלק מילדיו שלח יעקוב לאמריקה בעצת הרבי מז'וקוב ואולי היה מרדכי הבכור מבין אילו שנשארו או הנוטה ביותר לעסקים.

יום אחד, והוא עוד מנהל צעיר וחדש של העסק, אף שכבר לא היה צעיר בשנים, התגלתה מחלוקת בינו לבין גוי פולני אחד בשם וסלאב בגלל עגלה מלאה בקרשים. אותו וסלאב עמד להקים בית בכפר מרוחק ולשם כך קנה כמות גדולה ביותר של עצים וקרשים. נראה שהיה גוי אמיד או בעל משפחה גדולה, שכן כמות הקרשים הייתה רבה, אפילו יחסית לבניית בית, אבל הוא שילם, חלק במזומן וחלק בשטרות שנראו תקינים, כך שהכל היה שריר וטוב. תקעו כף להשלמת העסקה, והנה הפועלים העמיסו את הקרשים על עגלתו של אותו הגוי – ערמה רבה וגבוהה - ואף קשרו אותם שלא יפלו בטלטלות הדרך.

אלא שאז במקום לצאת לדרכו, חזר הגוי אל המשרד, פרצופו עגום ובקשה בפיו: אם אפשר שישאילו לו סוס נוסף, שכן סוסו היחיד לא יעמוד בכובד המטען. תשובתו של מרדכי הייתה: "לא".

מדוע סרב? הרי אתם יודעים שלא אהב להשאיל מרכושו, ובוודאי כשמדובר בגוי. אצל יהודי, אם יאחר להחזיר, עוד אפשר לפנות לרב או לדבר אתו בבית הכנסת ואולי זה יעזור, אבל אצל גוי, עוד תצטרך ללכת לכפרו, ואולי אפילו לפנות לשלטונות רחמנא לצלן.

הגוי, שהיה גדל גוף וגאה, שמע את הלא ונרתע לרגע. ברור היה שלא צפה לסירוב לבקשתו, הסבירה בעיניו. אבל, הוא לא אמר נואש, הוא נשאר מנומס, ובנחישות שב ובקש, והסביר שהמטען כבד ושנחוץ לו סוס נוסף ואף נקב בשמות של אנשים מן הסביבה המכירים אותו ויכולים להעיד שישר הוא, ובכלל תוך שלושה ימים לכל היותר יחזיר את הסוס, ולא כל יום זוכה מר פינלס בעסקה גדולה כל כך.

יוצא מרדכי מן המשרד עם הגוי להביט בעגלה העמוסה בקרשים, מודד אותה במבטו לאורכה ולרוחבה ופוסק שלדעתו סוס אחד יכול לסחוב עגלה שכזו ומטען שכזה, במיוחד שעכשיו קיץ והבוץ כבר התייבש מן הדרכים ושלום לאדון גוי הנכבד.

נכנס מרדכי למשרד וסוגר את הדלת, אבל הגוי לא הולך לדרכו אלא נשאר עומד על יד הפתח כחוכך בדעתו מה יעשה כעת. בתוך המשרד ניגש הרצל אחיו של מרדכי ולוחש לו ביידיש: "מרדכי, למה לך? השאל לו את הסוס וגמור את העניין, הרי עסקה גדולה עשינו כאן, וגם אני מכיר את אותו פולני שהוא הזכיר ובאמת אמר לי פעם שואסלב זה מן הכפר ההוא אדם הגון הוא". ומרדכי מתעקש בשלו: "לך תדע עם יחזיר, ומתי יחזיר, הלו הוא גר במקום מרוחק, ומי יודע אם לא ישתמש בינתיים בסוסו של פינלס לעבודות הבניה  ובכלל אם יוודע בין הבריות שכאן משאילים סוסים, מיד ידרדרו העסקים לשפל שגם בעסקי העצים עוד לא נודע כמוהו".

ושוב דופק הגוי בדלת ושוב יוצא מרדכי אליו ושוב דנים או שמע כבר מתווכחים בשאלה האם יכול סוס אחד לסחוב עגלה שכזאת והרוחות כבר מתחממות ומרדכי פולט שאילו סוסו של הגוי טופל כהלכה וקבל מספיק מזון, הרי שלא הייתה כאן בעיה בכלל. פניו של הגוי מאדימות. הרמז שהוא לא מטפל יפה בסוסו פגע בנקודה רגישה (וזה עוד שרק אתמול אשתו טענה שהוא מקדיש יותר זמן וכסף לסוס מאשר לה) ומבלי משים גם הוא עונה כדי לפגוע: "נו מה מבין יהודי חלוש בסוסים ובמטען כבד, ובכלל, מאז שעזב המנהל המבוגר הפכה הקמצנות לאמת המידה היחידה בעסק" ועכשיו גם פניו של מרדכי מאדימות, אבל הוא לא אומר מילה, אלא פונה אל הגוי בצעד מדוד וכל כולו זעם עצור ושקט.

הגוי, שמרגיש כעת שעבר את הגבול, מחוויר ונסוג משהו כחושש ומיד נדרך, כמו מכין את עצמו לבלתי נמנע - למקרה שכל העקשנות והזעם האלה יופנו כלפיו, אבל מרדכי חולף על פניו מבלי להביט בו וממשיך לצעוד לעבר העגלה. ליד חלקה האחורי הוא מתכופף מכניס את כתפיו מתחת למשטח ומחזיק בה, לרגע הכל קופא, ואז הוא מזדקף לאיטו ומרים את כל חלקה האחורי של העגלה על גבו וכבר שני גלגליה האחוריים באוויר.

שקט משתרר. כולם, הפועלים, העובדים, הרצל, הגוי והלקוחות האחרים, כולם עומדים פעורי פה ומביטים במרדכי הנושא את חלקה האחורי של העגלה על גבו.

רגע חולף, שני רגעים וכמו איש לא מעז לשבור את הכישוף.

ואז שב ומתכופף מרדכי עד שהגלגלים חוזרים לגעת בקרקע, יוצא מתחת לעגלה, מזדקף והולך למשרד כאילו לא קרה כלום, רק בעוברו על יד הגוי הוא אומר כמו לעצמו, "כן, סוס אחד יספיק".

שוב מאדימים פניו של הגוי, אלא שהפעם מבושה, ותוך שהוא ממלמל מילות התנצלות ומבוכה, עולה על עגלתו, מצליף בסוסו ואיך שהוא, לאט לאט הם יוצאים לדרכם (שכן העגלה אכן היתה כבדה).

הנה כוחה של העקשנות, שמאותו היום לא העז עוד איש, גוי או יהודי לבקש ממרדכי פינלס שישאיל לו סוס לשאת את מטענו מהמנסרה.

הנה גם כוחה של העקשנות שמאותו היום סבל מרדכי מכאבי גב.