מעשה באדם שנתן הלוואה לעצמו ולא ידע או סיפור עליתם לארץ של סבא שמואל ודוד אומק.

סבא שמואל היה ציוני, הוא גדל בבית ציוני ולמעשה אף נקרא על שמו של ציוני דגול, קרוב משפחה (אולי דוד של סבא שלו) שמואל פינלס שהכיר את הרצל, השתתף בקונגרס הציוני הראשון והיה מעורב בהקמת זיכרון יעקב.

אבל לא רק להלכה היה שמואל ציוני, אלא גם למעשה, ועוד בנעוריו, בעיירת מולדתו, הכין עצמו לעליה לארץ ושלט היטב בשפה העברית. כל כך טוב שלט, ששנים מעטות אחר כך, מצא את פרנסתו כמורה לעברית. אחת מתלמידותיו הראשונות הייתה עלמה צעירה עם צמה ארוכה בשם הניה לבית טאו, לימים אשתו והסבתא שלי, אבל זה שייך בעצם לסיפור אחר.

בכל אופן, שמואל מטיבו היה יותר אדם של אינטלקט מאשר של עמל (יותר מוח ופחות כוח, אם כי סבא שלכם, בנו דויד, טוען שהיה גם די חזק כשהיה צריך). על כן, בעוד אחרים הכינו את עצמם לעלייה לארץ על ידי לימוד ועיסוק בעבודה חקלאית. בחר הוא לנסוע לווילנה – המרכז היהודי אולי הגדול ביותר של העת ההיא (ירושלים ד'ליטא, כפי שנקראה) ולהכשיר את עצמו ואת אשתו הטריה במקצוע ההוראה. הן אם תקום לנו מולדת חדשה, בוודאי יהיו בה הרבה ילדים ויזקקו לגנים ובתי ספר ומכאן שגם למורים וגננות ומנהלים.

כמה שנים למדו שם, ובינתיים הפך שמואל למעורה גם בכל הקשור לספרות העברית. קורא ודן ולעתים גם כותב מאמרי ביקורת על היצירות החדשות שהתפרסמו ועל הסופרים החדשים שהחלו לכתוב בלשון העברית. לימים יהפכו הביקורת וחקר הספרות לעיסוקו העיקרי ויהיה ממקימי החוג לספרות באוניברסיטת תל אביב, אבל בשלב זה הייתה ההוראה ראש מעייניו. בינתיים גם נולד לזוג הצעיר בנם הבכור דוד – הלו הוא אבי וסבא שלכם והשמחה רבה.

הנה הגיע היום המיוחל, גם שמואל, גם הניה סיימו את לימודיהם וקבלו תעודות המאשרות שהם מוסמכים לעסוק במקצועות ההוראה. אלא שבינתיים השתנו העתים. השלטון הבריטי בישראל, שבהתחלה היה אוהד את היהודים ואפשר עליה חופשית, הפך בינתיים את עורו וגם אם לא סגר את שערי הארץ לגמרי, הרי שהגביל את מספר העולים והטיל עליהם מגבלות ממגבלות שונות. כל אדם שרצה להגר, היה חייב כעת להצטייד באישור, "סרטיפיקט" המאשר שהוא עומד בכל התנאים ורק אז יכל להיכנס לישראל.

פנה שמואל לקבל סרטיפיקט והנה גילה שני מכשולים העומדים בפניו – האחד, מכסת הסרטיפיקטים שניתנו בליטא (שהייתה אז מדינה עצמאית) אמנם הייתה גדולה, אבל כבר נגמרה לשנה זאת, "מצטער אדוני, נסה בשנה הבאה". אבל גם לו היו עוד סרטיפיקטים, לא היה זוכה שמואל לקבל אחד, שכן היית צריך גם להוכיח ש"בעל הון" אתה ויש לך כדי לפרנס את עצמך בישראל כמה חודשים (ואלי יותר). שמואל (והניה) כמו מרבית הסטודנטים אז כהיום, היו לו רק פרוטות מעטות לשמו, ומנין ייקח את הסכום הנדרש?

"תמיד יש מוצא", ניחמה אותו הניה אשתו, ואכן לא עבר זמן רב והוא נתקל במודעה בעתון, שהקהילה היהודית בחרבין שבסין מחפשת מורה לעברית. "שם בסין, מספר הסרטיפיקטים שמחלקים, אומנם קטן מבליטא, אבל גם הביקוש שם נמוך יותר ויהיה לנו סיכוי טוב. בייחוד אם בינתיים נרוויח קצת כסף". פנה וברר ושלח מכתבים, והנה הגיעו התשובות ונקבעו התנאים, והשכר כך וכך דולרים בכל חודש – סכום מבורך. "אני חושב שתוך שנתיים נוכל לחסוך מספיק כדי הסרטיפיקטים שלנו".

שלחו מכתבים וחתמו על החוזים והנה הם בדרך לקצה השני של העולם. מווילנה לחרבין יסעו ברכבת החדשה שסטאלין חנך לא מזמן – הלא היא הרכבת הטרנס-סיבירית. שבועיים ימים ואולי חודש, תערך הנסיעה, ואיך יסתדרו בדרך? ועוד עם התינוק הקטן (עוד מעט בן שנתיים)? "קחי קופסאות שימורים" יעצה לה דודה אחת למודת ניסיון בנסיעות רכבת ארוכות. "מה? חודש ימים אני ובעלי והתינוק הקטן נאכל רק מזון מקופסאות שימורים?" הזדעזעה הניה, שכבר אז גילתה מודעות רבה לענייני התזונה. "לא, לא", הסבירה הדודה, "פשוט הכפריים 'מתים' על השימורים, שם בכפרים הנידחים שבדרך, אין להם שימורים בכלל. הם ישמחו לקנות אותם ממך או להחליף בעד חלב וגבינה ולחם וירקות" וכך היה.

אלא, שמסע שתחילתו בתקוות גדולות הסתיים באכזבה גדולה לא פחות. השכר המובטח אכן ניתן כפי שהובטח, כך וכך, אבל לא בדולרים של ארה"ב, אלא בדולרים של סין שהיו שווים אז בערך חצי. כך, במקום לחיות ברווחה ואף לחסוך לסרטיפיקט המיוחל, מצאו עצמם חיים בצמצום ובקושי "גומרים את החודש", ואם לא די בכך, חלה דויד הצעיר בשלל מחלות המזרח הרחוק, בילהרציה, דיזנטריה ועוד. "הזיכרונות היחידים שלי מסין, הם שאני שוכב חולה במיטה" אמר לי פעם.

אם לא די בכך, בינתיים הלך העולם והשתגע. משבר כלכלי רדף משבר כלכלי. גרמניה נתפסה בצבת הדיקטטורה הנאצית. ברוסיה, הקומוניזם שלרגע נראה היה שיקבל פנים אנושיות נחטף על ידי סטאלין וקבל מראה מפלצתי יותר ויותר. גם בסין המצב הלך ורע – היפנים כבר שלטו בקוריאה ונראה היה שהם מאיימים גם על מנצ'וריה שבסין (ושחרבין היא בירתה). אפילו בארץ ישראל רבו המאורעות ו"ספר לבן" חדש הופיע ודובר על סגירת השערים לגמרי. "עת להיות או לחדול", אמרה הניה, לאחר שמלאו שנתיים לשהייתם שם. "עלינו לצאת מכאן ודווקא לארץ ישראל, או שלא נוכל לצאת בכלל". "אבל כסף אין לנו" התריס כנגדה שמואל "ואיך נקבל סרטיפיקט?" . "בקש מהמשפחה שלך", אמרה הניה, "משפחתי שלי – עניים הם". אביה היה "בלגוגלה" כלומר בעל עגלה שמצא פרנסתו מהסעת אנשים ומסעות על עגלתו. "אבל משפחתך שלך – יש להם". אמת היתה בדבריה של הניה ושמואל ידע זאת. בלב כבד, שלח מכתב לפולניה, לאחותו חייצ'ה, ובקש ממנה שתשתדל עבורו אצל בעלה, אומק, הלא הוא הדוד אומק, שילווה להם את הסכום הנדרש כדי שיוכלו לעלות לישראל והוא נשבע בכל היקר לו, שלא יגע בכספם ויחזיר אותו כמו שהוא, אלא רק יופקד הכסף בבנק באנגליה על שמו, עד שיעלה ארצה ואחר כך יוחזר לבעליו.

מדוע פנה שמואל לחייצ'ה ואומק ולא לאביו מרדכי? האמת, אינני יודע. אולי מרדכי לא היה עשיר כל כך. אמנם היו לו בזמנים שונים, בית מרזח ויערות וגם בית חרושת לסוכריות, אבל האגדות המשפחתיות גם מספרות שלעתים הם חיו ברווחה ובעושר גדול, ולעתים, בקושי היה מה לאכול – אז אולי באותה העת לא היה להם. אולי גם ידע שמואל שלאביו יש עוד חמישה בנים (פרט לו ולחייצ'ה) שגם אותם יש לפרנס וגם להם צריך לדאוג. ואולי כפי שטען לאחר שנים הדוד אומק, היה בין שמואל ואביו מרדכי ריב גדול שלא נפתר אלא רק לאחר שנים רבות ולאחר קום המדינה. ריב שמנע ממנו בגאוותו לבקש – ואם היה מבקש סביר שלא היה מקבל (גם שמואל גם מרדכי הצטיינו בעקשנותם ובנטייתם לזכור עוולות וריבים שנים ארוכות). העובדה היא שפנה לחייצ'ה ואומק.

אומק לא התלהב. בוודאי זכורה לכם מן הסרטים המצוירים של דונאלד-דאק דמותו של הדוד קמצוץ (uncle scrooge). כזה היה הדוד אומק. כלומר – יתכן שלא באמת היה כזה, אבל בסיפוריו של סבא דויד – כזה הוא היה - עשיר אך קמצן. אולי היה עשיר מפני שהיה קמצן? יתכן. שנים אחר כך כשהיה בעליה של חנות ספרים גדולה ברחוב דיזנגוף, (אז המקום הנחשק ביותר בתל אביב), סיפר אבא שהיה אומק קם כל בוקר מוקדם ושוטף בעצמו את החנות, שלא יצטרך לשכור עובד או עובדת ניקיון. ממה שאני יודע, היו ה"פומרנצים" (משפחתו של אומק) כמו גם ה"פינלסים" אנשים אמידים ומכובדים מזה כמה דורות באותה עיירה בה גרו. ובהחלט יתכן שאומק ירש או קבל "הון התחלתי" ממשפחתו. הוא בהחלט היה אדם ממולח ובהחלט יתכן שעשה חייל בעסקיו. בכל אופן כך או כך כולם האמינו שהוא עשיר.

חייצ'ה, אשתו ואהובת ליבו של אומק (וגם על כך יש סיפור שלם שכבר סופר במקום אחר), הייתה גם האחות הקרובה ביותר לשמואל. כשהיו ילדים בילו רבות ביחד ותמיד סייעו זה לזו, וגם כעת, בעת צרתו פנה שמואל לחייצ'ה והיא ידעה שלא תוכל להשיב את פניו ריקם. אבל אומק – מתלבט. "ממה אתה דואג? שמואל אדם הגון הוא, אם אמר שלא יגע בכסף – לא יגע, ואם אמר שיחזיר – יחזיר".  "לא ממנו אני דואג, אלא מאשתו, היא, טובת משפחתה בלבד..." ולא יסף. בליבו לא סמך על הניה, אבל נזהר מלומר דברים שאי אפשר לקחתם בחזרה. לבסוף נסתתמו טענותיו ובליית ברירה הסכים והעביר סכום נכבד מכספו לבנק אנגלי בבריטניה על שם שמואל פינלס. סכום שדי בו לספק את פקידי המנדט לתת סרטיפיקטים לזוג + ילד (שמואל והניה ודוד הקטן).

יצאו שמואל והניה ודוד באנייה מחרבין לסינגפור ומשם באנייה נוספת לפורט סעיד שבמצרים, דרך תעלת סואץ ומשם ברכבת לארץ ישראל הנכספת. עוד קודם כבר הקדים וכתב שמואל לידידים בישראל והללו סידרו לו ולאשתו מקום לגור וגם עבודה טובה. שם בעמק, עמק יזרעאל, ערש הציונות העובדת, הוקם לא מכבר נהלל, מושב העובדים הראשון ומשהתפתח ונולדו ילדים, נוצר הצורך בבית ספר וחינוך, ושמואל קבל את התפקיד של מנהל בית הספר וגם היה מורה בו. הניה אשתו קבלה את הגן והייתה לגננת. (מובן שגם על כך יש סיפורים, אחד מהם נכתב יפה יותר ממה שאוכל אני לכתוב, ע"י הבן של תלמידה של שמואל – הסופר מאיר שלו).

קשה להיות מורה או מנהל או גננת בנהלל של שנות השלושים, מעט אמצעים, מעט אפשרויות. האיכרים, מבינים שצריך חינוך, אבל בזים לאלה שאינם "עובדי כפיים". יחד עם זאת הייתה גם הרבה תקווה ואמונה. להתעשר אין סיכוי, אבל לחיות, חיו – אוכל היה, ומגורים ניתנו להם – קודם בצריף רעוע ואחר כך בבית ממש, במקום המוקצה ל"עובדי הציבור", כלומר ממש באמצע העיגול של נהלל. יותר מכובד היה להיות חקלאי – לגור בהיקף כששדותיך משתרעים מביתך והלאה, אבל מה לעשות – יותר בטוח היה במרכז.

כמה שנים הם גרו שם בנהלל וכנראה שעם הזמן רווח להם. עובדה שנולד שם בן נוסף –  אמיר הצעיר מדוד בשמונה שנים. בכל אופן, בכל אותו הזמן, נשאר שמואל נאמן לדברו ולא נגע בכסף שהופקד על שמו באותו הבנק באנגליה, עד לאותו היום שבו הגיע המברק ההוא...

בינתיים, בעוד שמואל והניה בונים להם את עולמם הקטן בנהלל, הוסיף העולם והשתגע. מוסוליני פלש לאתיופיה ובצבאו המודרני קרע את הצבא החבשי לגזרים והקיסר נאלץ לגלות. חבר העמים לא עשה דבר. יפן פלשה למנצ'וריה ושוב אי אפשר היה לצאת ולבוא מחרבין בחופשיות. באירופה היטלר פלש לאוסטריה ועוד מעט גם לצ'כיה. השלטון בפולניה הרגיש מאויים והפולנים הפכו פחות ופחות סובלניים: לגרמנים, לרוסים, לנאצים לקומוניסטים וכמובן ליהודים. יום אחד, הולך לו אומק ברחוב כדרכו, מביתו לבית הדפוס שבבעלותו והנה יש לו "מלווים" כמה אנשים שהולכים סביבו. עוד בטרם הספיק לשאול מי הם ומה רצונם והם תפסו אותו, "חטפו" אותו. אבל אין טעם לפנות למשטרה, כי הם עצמם המשטרה (החשאית). "אתה מואשם שאתה ציוני, בונה חופשי וקומוניסט". לא עזר לו שטען שאיננו ציוני ואיננו קומוניסט ובכלל איננו יודע מה זה "בונים חופשיים" (בדיעבד, העיתון של הקומוניסטים הודפס בחשאי בבית הדפוס שלו וכשנפטר והוא בן תשעים וכמה שנים, ערכו הבונים החופשיים טקס מיוחד לזכרו, אבל זה, גם זה סיפור אחר), אומק נשלח למחנה מעצר (כן, גם לפולנים היו גולאגים, כלומר מחנות ריכוז, למרות שלא בהיקף ובמידת האכזריות של הנאצים מכאן והקומוניסטים מכאן).

אפילו להודיע לאשתו, לא נתנו לו והיא נותרה אכולת דאגה, לאן נעלם בעלה ואם בכלל ישוב. לאחר כשבועיים השתחרר ממחנה המעצר אדם ואומק השביע אותו שיספר לאשתו היכן הוא, ושגם אם מצבו לא טוב, מדובר "רק" בחצי שנה ולא לאבד תקווה. ענן כבד הלך וכיסה את אירופה. מיום ליום התברר שהשאלה איננה אם תפרוץ המלחמה, אלא מתי. אבל הנה חלפה חצי שנה ואומק – רזה יותר והרבה פחות בטוח בעצמו, שוחרר. בדרכו החוצה, עוד הספיק הקצין של המשטרה החשאית לרמוז לו שיתכן שבמהרה הם יתראו שוב.

"זהו חייצ'ה, צריך לעזוב הכול, לברוח, זה ענין של ימים, לכל היותר שבועות", אבל לאן יפנה יהודי ערב מלחמת העולם השנייה? כל השערים סגורים. פנה לשגרירות הבריטית  (כן, אומק היה ציוני). הפעם לא היה מחסור בסרטיפיקטים, כי הביקוש ירד פלאים – פשוט השלטונות לא איפשרו יותר להוציא כסף מפולניה, וכך גם יהודי עשיר (בפולניה) לא יכול היה להעמיד את הכסף הנדרש לקבל סרטיפיקט. "יש לנו זהב" לחש אומק לחייצ'ה. כבר כשהחל המשבר הימרתי שטרות ונכסים לזהב. בזהב הזה נקנה את הסרטיפיקט, וגם יהיה לנו ממה להתחיל בישראל. אבל השגרירות לא מכירה ב"זהב", שאולי אפשר להבריחו מפולין, אבל לפי החוק אסור להוציאו, והבריטים, בניגוד לפולנים ושאר גויים "נורמליים", לא מקבלים שוחד. כבר כמעט נואשו, אלא שאז נזכרה חייצ'ה בהלוואה שנתנו לשמואל. "יש את הכסף ההוא בבנק באנגליה" אמרה. מיהרה וכתבה את אותו המברק הבהול. עוד באותו הערב קיבל אותו שמואל בנהלל. כיוון שהבין את מצוקתה של אחותו, מיהר כבר למחרת והעביר על שמו של אברהם (אומק) פומרנץ את אותו הכסף שתמיד היה בעצם שלו. כשאמר שלמה המלך: "שלח לחמך על פני המים כי ברוב הימים תמצאנו" לא יכול היה לחשוב על דוגמה טובה יותר.

ואכן, הספיק הכסף שבבנק באנגליה, בדיוק כדי מתן סרטיפיקט לזוג + ילד (אומק וחייצ'ה וחניתה בתם הבכורה שכבר נולדה באותה העת). תחנתם הראשונה כשהגיעו לארץ הייתה כמובן נהלל וביתם של שמואל והניה. שם גם החביאו את הזהב שהצליחו להבריח מפולניה, אבל גם זה סיפור שיסופר במקום אחר.

לנו פה, די בסיפור הזה על אדם שנתן הלוואה לעצמו – והוא אפילו לא ידע זאת.